נשים מגיעות אליי עם אותו משפט: "אני לא בטוחה שזה בשבילי." שמעתי אותו מסטודנטית בת עשרים ושלוש ומאמא לשלושה בת ארבעים ושש, מרווקות וגם מנשים שנשואות עשרים שנה. וכמעט תמיד, אחרי כמה דקות של שיחה, מתברר שהמשפט הזה בכלל לא מדבר על הצעצוע. הוא מדבר על רשות. מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך חצי שעה שכל המטרה שלה היא שיהיה לך נעים? לא אמבטיה כדי להוריד לחץ אחרי יום עבודה. לא שינה כי קרסת. חצי שעה של עונג לשמו, בלי תירוץ ובלי אשמה.
ואז מגיעים הסיפורים שכולנו גדלנו עליהם. זה יקלקל לי את הרגישות. אני אתמכר. זה יחליף מישהו. אז הנה מה שאני רואה בקליניקה, שוב ושוב: ההפך הגמור. נשים שמכירות את הגוף שלהן מגיעות לאורגזמה בתדירות גבוהה יותר, גם לבד וגם בזוגיות, פשוט כי הן סוף סוף יודעות מה לבקש. צעצוע הוא לא תחליף לאף אחד. הוא מורה פרטי.
ויש סיבה שלמתחילות אני שולחת דווקא אל המוצץ המושלם בתוספת רטט. קודם כל, הוא לא חודר. שום דבר בו לא דורש ממך יותר ממה שאת מוכנה לתת. הוא עובד מבחוץ בלבד, ביניקה עדינה סביב הדגדגן, כמעט בלי מגע ישיר. יותר גלים של אוויר מאשר לחיצה. וזה מדויק אנטומית, כי הריכוז הגבוה ביותר של קצות עצבים נמצא ממש שם, בחוץ. חדירה היא אופציה במיניות. היא אף פעם לא הייתה תנאי.
איך ניגשים לפעם הראשונה? מכינים סביבה, לא רק גוף. בחרי ערב שאת לא סחוטה בו. דלת נעולה. טלפון בחדר אחר, לא על שקט, בחדר אחר. מקלחת חמה לפני עוזרת, כי גוף רגוע מרגיש פי כמה. טיפת חומר סיכה על בסיס מים, הצמדה עדינה, והתחלה מהמצב הראשון, החלש ביותר מתוך אחד עשר. אין שום צורך להכיר את כולם הערב. תנשמי לאט. תני לתחושה להתפשט בגוף במקום לרדוף אחרי שיא.
ואם לא קרה כלום בפעם הראשונה? מצוין. באמת. גוף שלא רגיל לקבל צריך כמה פגישות היכרות, וסקרנות מצליחה בדיוק איפה שלחץ נכשל. בפגישה השנייה תתחילי לשחק: מצב אחד למעלה, זווית אחרת, קצב אחר. הרטט, עשרה מצבים שעובדים ביחד עם היניקה או בנפרד, שיחכה בסבלנות לשלב שבו תהיי סקרנית אליו. ויום אחד, אם תרצי, תוכלי להזמין את בן או בת הזוג לצפות בך. אין שיעור אנטומיה טוב מזה.
כי זה כל הסוד: את לא לומדת להשתמש בצעצוע. את לומדת להקשיב לעצמך. הוא רק מנמיך את הרעש מסביב.
—
