בקליניקה שלי יש תלונה אחת שמגיעה בשתי גרסאות מראה. הוא אומר: "היא כבר כמעט לא יורדת לי." היא אומרת: "כשהוא עושה את זה, מרגישים שזו תחנת ביניים בדרך למשהו אחר." שניהם בטוחים שהבעיה אצל השני. והאמת המקצועית היא שאוראלי הוא האזור עם הפער הגדול ביותר במיטה בין כמה שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים לבין כמה שאנחנו יודעים באמת. כי זה המעשה הכי חשוף שיש: אחד נותן, אחד מקבל, כל תשומת הלב בחדר על גוף אחד, ואין איפה להתחבא. אז בואו נפרק את זה לשני כיוונים, ברצינות.
כשהיא מקבלת.
הקרב האמיתי לא קורה בין הרגליים שלה. הוא קורה בראש שלה. "כמה זמן עבר כבר." "הצוואר שלו בטוח נתפס." "ומה עם הריח, והטעם." אישה שמנהלת שלושה ערוצי דאגה במקביל לא יכולה להתמסר, וגוף שלא מתמסר לא גומר. אז חצי מהעבודה שלו היא בכלל לא טכניקה. היא לשדר, במילים ובגוף, שהוא נמצא בדיוק איפה שהוא רוצה להיות, ושאין שעון בחדר.
ועכשיו טכניקה, בקצרה ובלי בושה. לא מתחילים ישר בדגדגן, ובטח לא חזק. מתחילים רחב, כל האזור, לשון שטוחה ורכה, ובונים לאט. כרית מתחת לאגן שלה משנה את הזווית ומצילה את הצוואר שלו, פרט קטן ששווה עולם. הידיים לא מובטלות: ירכיים, אגן, או אצבעות שמוסיפות מלאות מבפנים. והחוק שעומד מעל כולם: כשמשהו עובד, לא מחליפים אותו. גיוון זה נהדר בהתחלה. לקראת הסוף, עקביות היא הכול, ורוב האורגזמות שאובדות בדרך אובדות בגלל החלפת תנועה מיותרת מטר לפני הקו.
ומילה על הג'ל האירוטי בטעמים, כי הוא פותר את הבעיה ההפוכה ממה שחושבים. הוא לא נועד לשנות את הטעם שלה. הוא נועד להשתיק את הדאגה שלה מהטעם של עצמה. ברגע שיש תות על השולחן, ערוץ דאגה אחד שלם נכבה. לפעמים אביזר עובד קודם כל על הראש.
כשהוא מקבל.
הבעיה שלו הפוכה בדיוק: הוא נעלם. שוכב דומם, שקט, מקבל כאילו זו בחינה שאסור להפריע בה. וזו טעות כפולה. קודם כל כי היא לא קוראת מחשבות, ופידבק, נשימה, יד עדינה שמכוונת, "ככה, אל תעצרי", הם ההבדל בין ניחוש לדיוק. ושנית כי הדיווח עצמו מדליק אותה. אין דבר פחות מלהיב מקהל אדיש.
וכללי כבוד, פעם אחת וברור: האגן שלו שקט, והידיים שלו בשיער שלה הן מחמאה רק אם היא הזמינה אותן לשם. שליטה נשארת אצל מי שהפה שלו בעניינים, תמיד.
ולה מגיע השחרור הגדול מהמיתוס העקשן ביותר: היד היא לא רמאות. היד היא טכניקה. קצות העצבים אצלו מרוכזים למעלה, בעטרה וברצועה העדינה בצד התחתון שלה. שם הפה עושה את העבודה העדינה, והיד עוטפת את השאר, שולטת בעומק ובקצב. אין פרס על עומק. מי שהמציא את הרעיון שיש, לא הבין אנטומיה. היד גם פותרת את רפלקס ההקהאה וגם חוסכת את הלסת, כי לסת עייפה אחרי חמש דקות היא לא כישלון, היא מבנה אנטומי. נשימה דרך האף, קצב יציב, טיפת ג'ל בטעם שהופכת את כל העניין ממשימה למשחק. ואיך זה נגמר, בפה, ביד, בצד, זו הסכמה שמדברים עליה מראש, לא ציון שנותנים בדיעבד.
ולשניהם.
מקלחת משותפת לפני היא לא רמז מעליב, היא משחק מקדים עם סבון. והנתון העקבי ביותר שאני מכיר ממחקרי מיניות הוא כמעט מביך בפשטותו: מה שמנבא הנאה מאוראלי הוא לא רפרטואר הטכניקות. זו ההתלהבות שהצד השני מרגיש. רעב אמיתי עם טכניקה בינונית מנצח שעמום וירטואוזי בכל פעם מחדש.
כי בסוף אוראלי הוא הרגע שבו אי אפשר לזייף נוכחות. כולך שם, בגובה הגוף של מי שאתה אוהב. אולי בגלל זה הוא קצת מפחיד. ובטוח בגלל זה הוא מתנה.
