אני פוגשת אותם בערך פעם בחודש, גרסה כזו או אחרת של אותו זוג. מגירה מכובדת של צעצועים, ניסו משחקי תפקידים, קשירות עדינות, סופי שבוע בצימר עם רשימת משימות. אנשים טובים, זוגיות טובה, והם יושבים מולי ואומרים את המשפט שאני כבר מחכה לו: "אין לנו בעיה. פשוט שום דבר כבר לא מפתיע אותנו."
ואז אני שואלת שאלה שעושה שקט בחדר: מתי בפעם האחרונה מישהו מכם קיבל, בלי לתת שום דבר במקביל?
כי הנה מה שקורה אצל זוגות מנוסים. הם אספו טכניקות, אבל התפקידים נשארו קבועים: תמיד יש עושה ותמיד יש מקבל, ושניהם תמיד קצת עובדים. הריגוש לא נגמר בגלל שחסר גירוי. הוא נגמר בגלל שאף אחד לא זז מהכיסא שלו כבר עשור.
בדיוק בנקודה הזאת מכונת סקס משנה את חוקי המשחק, והרבה יותר עמוק ממה שהשם שלה מרמז. ברגע שה"עשייה" עוברת למכונה, שניכם משתחררים מהתפקיד המבצע. מי שמקבלת יכולה סוף סוף לצלול פנימה בלי החשבון הקטן שרץ ברקע, "הוא מתעייף, כמה זמן זה כבר לוקח לי". אין את מי לשחוק. הקצב לא משתנה כשהיד נרדמת. וזו חוויה שנשים מתארות לי אחר כך במילים כמעט זהות: בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא צריכה לנהל את זה.
ומה עושה בן הזוג? הוא הופך מפועל לבמאי. עומד קרוב, קובע קצב, עוצר, ממשיך, מסתכל. ומסתבר שצפייה היא לא צד ג' בחוויה. היא השתתפות מהסוג הכי אינטימי שיש, כי כל תשומת הלב שלו פנויה אליה, לראשונה בלי לחלק אותה עם המאמץ של עצמו. בפגישות המעקב הם כמעט תמיד מדברים דווקא על זה. לא על העוצמה. על המבט.
ותחליפו. גם הוא יכול לקבל ערב שכולו שלו, עם עיסוי ומגע וקשב, בזמן שהיא מנצחת על הקצב. זוגות שראו הכול לא צריכים עוד גירוי. הם צריכים לשבור את חלוקת העבודה.
זה השיעור שהזוגות האלה מלמדים אותי כבר שנים: שגרה לא נשברת עם צעצוע חזק יותר. היא נשברת כשמישהו מעז לשבת בכיסא של השני.
