הרבה זוגות גברים חיים בתוך תסריט. יש מי שנותן ויש מי שמקבל, התפקידים התקבעו איפשהו בהתחלה, וזה עובד, אז למה לגעת. אני מבינה את ההיגיון. נוחות היא לא דבר רע. אבל תסריט שעובד הוא לא אותו דבר כמו תסריט שממצה את שניכם, ותפקיד שנבחר לפני חמש שנים הוא לא בהכרח כל מה שהגוף שלכם יודע היום.
וכאן צעצוע עושה משהו ששיחה לבד מתקשה לעשות: הוא מוריד את הסטייקס. לקבל צעצוע זה לא לפתוח מחדש משא ומתן על כל הדינמיקה ביניכם. מי שרגיל להיות הצד הפעיל יכול לקבל גירוי של בלוטת הערמונית בלי שהזהות שלו בזוגיות זזה מילימטר. ומי שרגיל לקבל מחזיק הפעם את ויברטור ה-Bad Boy ביד, ומגלה כמה עוצמה שקטה יש דווקא בצד הזה של המשוואה.
שווה להגיד מילה על מה מחכה שם. הערמונית יושבת כמה סנטימטרים פנימה, בכיוון הבטן, והגירוי שלה מרגיש אחרת מכל מה שאתם מכירים: עמוק יותר, גלי, נבנה לאט במקום להתפוצץ מהר. יש גברים שמתארים את זה כאורגזמה של כל הגוף. לוקח זמן להגיע לשם, וזה לא באג. זו כל הנקודה.
איך עושים את זה נכון? קודם כל לאט, ואז עוד יותר לאט. מקלחת משותפת היא פתיחה טובה, גם פרקטית וגם נעימה. חומר סיכה בנדיבות, בלי לחסוך, ואז עוד קצת. מתחילים בעיסוי חיצוני לפני כל כניסה, נכנסים לאט, והרטט מתחיל מהמצב העדין ביותר. התפקיד של מי שמחזיק הוא קודם כל להקשיב: לנשימה, לשרירים שנרפים או נדרכים. שאלות קטנות עוזרות. "ככה?" "עוד?" ועצירה מלאה היא חלק לגיטימי מהמשחק, לא כישלון של אף אחד.
ואם בפעם הראשונה לא קרה שום דבר דרמטי? נפתח שער, וזה מספיק להערב. שבו אחר כך חמש דקות ודברו: מה היה מעניין, מה פחות, מה מנסים בפעם הבאה. הדיבור הזה הוא לא נספח לסקס. הוא חלק ממנו, ואצל זוגות שמתרגלים אותו, הוא בדרך כלל הדבר שמשנה הכי הרבה.
כי הרגע השווה באמת הוא לא האורגזמה, למרות שהיא תגיע, ובגדול. הרגע השווה הוא לראות את בן הזוג שלך מגלה תחושה חדשה בגוף של עצמו, אחרי שנים שהייתם בטוחים שכבר ראיתם הכול. זו מתנה נדירה. והתסריט הישן? הוא לא הולך לשום מקום. פשוט מהיום הוא רק אחת מהאופציות.
