זוגות ותיקים מכירים את התופעה, גם אם אף אחד לא אומר אותה בקול: הסקס נהיה יעיל. אותו סדר פעולות, אותן תנועות בדוקות, אותם עשרים דקות. שניכם יודעים בדיוק מה עובד והולכים ישר לשם. יעילות היא תכונה מצוינת בעבודה. במיטה היא הורגת את הדבר שהתשוקה חיה ממנו: ציפייה. הגוף מפסיק להתרגש ממה שצפוי מראש, ככה הוא בנוי. תשוקה ניזונה מהמתנה, מרווח, ממשהו שעוד לא קרה.
אז הנה תרגיל הפוך, כמעט מגוחך בפשטות שלו. מדליקים את הנר שהופך לשמן עיסוי בתחילת הערב, לא בסופו. וקובעים חוק: עד שהוא לא נמס, לא נוגעים. עכשיו יש לכם המתנה כפויה, והיא עובדת בשבילכם. אוכלים משהו, מדברים, מסתכלים אחד על השנייה מעבר ללהבה הקטנה שדולקת על השידה. הידיעה שמשהו הולך לקרות, בלי לדעת בדיוק מתי, היא כבר משחק מקדים. האור של הלהבה עושה חצי מהעבודה בשקט.
כשהשעווה הפכה לשמן, מוזגים קודם מעט על כף היד, בודקים שהחום נעים, ורק אז מתחילים. תנועות ארוכות ואיטיות, בקצב הנשימה של מי ששוכב, לא בקצב של מי שמעסה. כתפיים. גב תחתון. אחורי הירכיים. רבע שעה שלמה בלי לגעת באזורים המובנים מאליהם, גם כשמתחשק, ובעיקר כשמתחשק.
והחוק החשוב מכולם: מי שמקבל, רק מקבל. בלי חובת גמול באמצע, בלי "עכשיו תורי", בלי לנהל חשבון. זה נשמע פרט קטן, אבל הוא משנה את כל החדר. כשלא צריך להחזיר, אפשר סוף סוף פשוט להרגיש. רוב לחץ הביצוע שאני פוגשת בקליניקה נעלם ברגע שמפרידים בין הערבים: הערב הוא שלה. בשבוע הבא, שלו. הידיים לומדות מחדש גוף שהיו בטוחות שהן מכירות בעל פה, ומי שמקבל לומד מחדש לסמוך.
שימו לב מה אין כאן. אין טכנולוגיה, אין כפתורים, אין הוראות הפעלה. נר, ידיים וזמן. לפעמים החידוש הכי מרענן הוא דווקא לחזור לדברים הכי ישנים שיש.
ומה שקורה אחרי רבע השעה הזאת כבר לא צריך הדרכה ממני. הוא רק מגיע ממקום אחר לגמרי. לא מהרגל. מרעב.
