בוא נדבר בכנות, כמו בקליניקה. רוב הגברים מאוננים באותה טכניקה בדיוק מאז גיל ההתבגרות. אותה יד, אותו לחץ, אותו קצב שמאיץ לקראת הסוף. וזה לא מקרה. רובנו למדנו לאונן מהר ובשקט, מתחת לשמיכה, עם אוזן אחת לדלת. הגוף שינן את השיעור הזה טוב מדי: עונג שווה מרוץ, והמטרה היחידה היא קו הסיום.
הבעיה היא שהדפוס הזה לא נשאר בחדר הנעורים. הוא בא איתך למיטה המשותפת. גוף שהתאמן עשרים שנה על מהר וחזק מתקשה פתאום לעבוד לאט, להרגיש ניואנסים, להישאר נוכח כשמישהו אחר קובע את הקצב. הרבה מהתלונות שמגיעות אליי על גמירה מוקדמת מתחילות בדיוק שם, בהרגל, לא בבעיה רפואית.
ופה נכנס צעצוע. לא, זו לא הודאה בכישלון ולא תעודת עניות. נשים הבינו את זה לפני עשורים. גברים רק עכשיו מתחילים לסגור את הפער. המאונן המסתובב האוטומטי עושה משהו שהיד שלך פיזית לא מסוגלת לעשות: תנועה סיבובית רציפה סביב האיבר, בתוספת רטט. ובפעם הראשונה זה מבלבל, כי בפעם הראשונה בחיים אתה לא זה שקובע את הקצב. אתה הנוסע, לא הנהג. וזה בדיוק העניין. שם, במקום הלא מוכר הזה, מתחילה למידה חדשה.
ההצעה שלי: תתייחס לזה כמו לאימון, לא כמו לבידור. פנה ערב שלם, בלי מסכים, כדי להיות בתוך התחושה ולא בצפייה. חומר סיכה בנדיבות, גם במאונן זה קריטי. תן למכשיר לעבוד ותתאמן דווקא על לעצור. עבוד עם סולם פנימי של אחת עד עשר: כשאתה מגיע לשבע או שמונה, עצור. נשום עמוק. חכה שהגל יירד. ואז שוב. שלוש עצירות לפחות לפני שאתה מרשה לעצמך לסיים. גבר שלומד לזהות את הרגע שלפני, מרוויח את הדבר שכסף לא קונה: שליטה. השהיה אמיתית, סיבולת, ופתאום גם קשב למה שקורה אצל מי שמולך, כי אתה כבר לא עסוק בלשרוד את עצמך.
ועוד מילה על אחרי. שטיפה, ייבוש, טעינה, מקום קבוע במגירה. הטקס הקטן הזה הוא לא עניין טכני. הוא ההבדל בין מצרך מביך לבין כלי שאתה מכבד, כמו הציוד בחדר כושר.
כי זה בעצם מה שזה. חדר כושר של עונג. רק כזה שבא לך לחזור אליו.
