הגוף מוכן הרבה לפני הראש, ורוב הפעמים הראשונות נופלות בגלל הראש. מגיעים אליי זוגות שקנו הכול, קראו על סיכה ועל מידות, והערב עדיין נגמר בצחוק מגומגם ובוויתור. ידע לא חסר להם. חסרה להם שיחה אחת שלא עשו קודם, כשהאורות עוד היו דלוקים.
לפני שמתחילים
השיחה הזאת לא מתנהלת במיטה. במיטה כולם אומרים כן כדי לא לקלקל את הרגע. תעשו אותה בסלון, בשעה שאין בה כוונות: מה כל אחד מדמיין, ממה כל אחד חושש, ומי מוביל הפעם. החשש הכי נפוץ שאני שומעת הוא בכלל לא כאב, הוא בושה מבלגן. תגידו אותו בקול אחד לשני, והוא מתכווץ לחצי.
בחירת מידה
כמעט כל מי שקונה לבד קונה גדול מדי. ההיגיון נשמע סביר: אם כבר מנסים, שיהיה משהו שמרגישים. בפועל הפריט הגדול חוזר למגירה אחרי ניסיון אחד, והמשפט שנשאר בראש הוא שזה פשוט לא בשבילי. עדיף לקנות משהו שנראה לכם קטן מדי ולגלות שאתם רוצים יותר.
- נקודת פתיחה סבירה היא בעובי אצבע. מה שנראה מרשים בתמונה כבר גדול מדי להתחלה.
- קצה צר שנפתח בהדרגה נוח יותר מצורה אחידה, כי הגוף מתרגל תוך כדי במקום בבת אחת.
- מעבר למידה הבאה קורה אחרי כמה ערבים נוחים, לא אחרי ערב אחד שהצליח.
תקשורת בזמן
השאלה זה בסדר? כל חצי דקה עושה יותר נזק מתועלת. היא מוציאה את מי שמקבל מהגוף ומכניסה אותו לתפקיד של מי שצריך להרגיע את השני. תסכימו מראש על שפה קצרה שאפשר להשתמש בה בלי לשבור את הרצף, ואז תשתמשו בה באמת.
- מילת עצירה אחת שסוכמה מראש ועוצרת מיד. עצור ברור הרבה יותר מלא נעים לי.
- סולם של אחת עד עשר במקום שאלות. מספר בודד מוסר את כל התמונה תוך שנייה.
- אומרים גם מה כן. יותר לאט או תישאר ככה שווים יותר מאישור סתמי.
מי שמרגיש שהוא עלול לאכזב לא נרגע, וגוף שלא נרגע לא נפתח.
מה חשוב לזכור
ערב ראשון שנגמר בכלום הוא ברירת המחדל, לא כישלון. אצל רוב האנשים הוא נגמר באצבע, בקצת צחוק ובהחלטה לנסות שוב. ואם כאב, בדרך כלל חסר זמן או חסרה כמות, לא שהגוף אמר לא. מי שמתייחס לזה כמו למבחן פורש אחרי פעמיים. מי שמתייחס לזה כמו להיכרות מגיע לפעם רביעית שנראית אחרת לגמרי.
ומשהו למי שמוביל: מה שנשאר בזיכרון הוא בדרך כלל עשר הדקות שאחרי. שכיבה ביחד, בלי לשאול איך היה ובלי לנתח, קובעת אם תהיה פעם שנייה יותר מכל מה שקרה לפני כן.
